בסופו של דבר, זה היה ערב נהדר עבור ב’. ב’ שכחה מהעצב לאחר שדיברה זמן מה עם חברי הצוות. הם עזרו לב’ כל הערב ולאחר מכן קיוו לראות אותה שוב בקרוב. לאט, אבל בטוח, ב’ יצאה מאותו העצב העמוק שהייתה בו והמחסור שהרגישה מאז מות בעלה. ב’ הפכה שוב לאישה השמחה שהיא תמיד הייתה, וכולם שמו לב לשיפור הזה.
אבל דווקא אז, כשב’ התחילה להרגישה הרבה יותר טוב, לפתע קיבלה שיחת טלפון מוזרה. זה היה הרופא שלה. הוא התקשר בנוגע לתוצאות בדיקת הדם שב’ עשתה לפני שבוע.
הרופא אמר “ב’, תבואי כמה שיותר מהר. זה מצב דחוף!”
- מודעה -
ב’ נכנסה למשרד הרופא באותו יום, כולה רועדת ממתח. ידיה היו רטובות מזיעה. היא הייתה צריכה לדעת מה היה דחוף. למה הרופא היה כל כך רציני לגבי זה? הרופא בירך את פניה בלחיצת יד, ובאי נוחות, הצביע לשבת על הכיסא מולו. “התוצאה לא טובה, גברתי. מדובר בסרטן הדם. אני מצטער.” אמר הרופא בהבעה עצובה על פניו.
ב’ הרגישה כאילו הרגליים שלה הולכות להתמוטט. היא עברה לאחרונה בדיקת דם משום שהיא הרגישה נפולה וחסרת אונים, אבל היא לא הייתה מעלה בדעתה שחייה הולכים להשתנות בצורה כל כך דרמטית אחרי דקירה אחת קטנה לוריד. עם דמעות בעיניים, שאלה ב’ את השאלה הקשה ביותר בחייה שלא חשבה שתצטרך לשאול: “כמה זמן נשאר לי לחיות?”